תקווה כבחירה מתמשכת

איך אפשר בכלל לחשוב על העתיד מתוך האימה של ההווה? כמעט בלתי אפשרי.

במלחמה הנוראית של 2014 למדתי והפנמתי עמוק שתקווה היא בחירה, בחירה פוליטית ורוחנית מודעת ומתמשכת. זה לא משהו שאת פשוט קמה איתו בבוקר או שלא. זאת בחירה קשה כי היא דורשת מאיתנו להרגיש את הפער העצום שבין המציאות הנוראית הזאת לבין העתיד המשותף והצודק שמגיע לכולנו.

אמרה אנג'לה דייוויס:

"את חייבת לפעול כאילו זה אפשרי לשנות את העולם באופן רדיקלי. ואת חייבת לעשות את זה כל הזמן".

עכשיו באמצע המלחמה האיומה של 2023, אחרי הטבח ב7.10, מול הטבח הבלתי פוסק בעזה, מול הצורות הרבות של אלימות, גזענות ודיכוי שסובבים אותנו - אפילו השיטה הזאת כמעט לא מספיקה. כנראה שזה לא היה מספיק בשבילי עכשיו, אם לא הייתי לומד ערבית ברצף בין 2014 ל2023.

איך זה קשור? אנסה להסביר. אנחנו בזמן של דה־הומניזציה מטורפת. חיי אדם אמורים להיות היקר לנו מכל, ונהיו זולים להחריד. ולכן הרגעים שמנחמים אותי, שנותנים לי קצת אוויר וקצת כוח להיות מסוגלת לבחור "לפעול כאילו" יכול להיות עתיד טוב יותר, הם רגעים של re-humanisation, של הכרה מחדש באנושיות אחת של השניה. רגעים שבהם הלב השבור שלי מתרחב. זה יכול להיות מתוך עשייה, מתוך דאגה, מתוך אהבה והערכה או מתוך כאב משותף.

ברגעים האלה, בירושלים ובאקטיביזם שאני עושה, אני מודה שוב ושוב על זה שאני דוברת ערבית. בעצם אני מרגיש שה-9 שנים האחרונות שלמדתי ערבית הן מתנה שנתתי לעצמי בשביל התקופה האפלה הזאת. אני יותר מסוגל להתעדכן כמו שצריך, להתחבר, לתמוך, ולפעול, כי אני דוברת את השפה הזאת במרחב הזה. זה מאפשר לי לבחור, איכשהו, בתקווה לעתיד משותף וצודק, וגם נותן לי כלים להתמודד עם ההווה.