תנועה אקטיבית או עקירה פסיבית

לכבוד יום הפליט הבינלאומי

מדינות ומנהיגיהן מלמדים אותנו להתייחס לעקירה כאל כוח טבע. מדווחים על "שטפונות" של פליטים ו"גלים" של הגירה. אירועים טבעיים ומצערים, שכביכול מתנגשים באופן בלתי נמנע עם תנאי השטח הניטרליים והטבעיים של מדינות לאום, גבולות ורשויות אכיפה.

אך בעוד שהגירה היא אכן תופעה טבעית ואוניברסלית, לאורך ההיסטוריה האנושית ובעולם החי כאחד, הקטגוריה המשפטית של "פליט" אינה כזו. פליטות אינה תוצר לוואי פסיבי של תנועה, אלא התוצאה של ההגבלה האלימה והמלאכותית של התנועה על ידי גבולות לאומיים, המגבילים את חירותם של עמים שלמים.

על מנת להבין כיצד "נוצר" פליט, אנו נדרשות להתבונן בשפה שלנו:

• בעברית: המילה פָּלִיט היא תואר ושם עצם המציין שורד. מי שהצליח לברוח או להימלט מסכנה מיידית.

• בערבית: המילה מֻהָאגִ'ר (مهاجر) היא בינוני פוֹעל, המציינת אדם שנע ממקום למקום. כאן, האדם הוא המחבר והיוזם של התנועה של עצמו. אלא שדווקא הסובייקט הפעיל והנע הזה, הוא הקורבן של התַהְגִ'יר (تهجير): עקירה כפויה.

• 
  

הצמצום הלשוני הזה משקף את הגבול עצמו. כשאנו מצמצמים פליטים לכדי קורבנות פסיביים ופגיעים, אנו מחליפים בין הגורם לתוצאה; אנו מתייחסים לכשל מבני עמוק כאל תקלה הומניטרית נקודתית שיש לפתור באמצעות חמלה ותרומות.

"פליט" אינו זהות; זהו מעמד משפטי וכלכלי שנכפה באלימות על הגוף האנושי. הוא מעוצב ומיוצר על ידי אימפריאליזם, מלחמות, סחר בלתי שוויוני, חומות בטון, מעקב ביומטרי ומשטרות חמושות. הגבול הוא מנגנון שהופך כל מי שמתנייד בעולם ללא פריבילגיה אימפריאלית לפושע זר. עם זאת, בעצם חציית הקווים המצוירים בדם ובדיו, העקורים חושפים את אופיה השברירי והמלאכותי של מדינת הלאום שמדכאת אותם.

ביום הפליט הבינלאומי הזה, הסולידריות שלנו אינה יכולה להסתכם בצדקה ריקה מתוכן. המאבק נגד העקירה אינו דרישה לכלובים נוחים יותר או לבירוקרטיה מהירה יותר; זהו מאבק פוליטי עיקש נגד עצם קיומם של גבולות, עד שכל החומות ייפלו.